"דוקטור, אם לא תעזור לי אתאבד"

"אם גם אתה לא תוכל לעזור לי לגלות למה המיגרנה ואיך נפטרים ממנה, אעדיף להתאבד ולא להמשיך לחיות עם הכאב". סיפור אמיתי, עם הרבה מוסר השכל.

בסיפור הזה נתקלתי בבלוג של פפיון (הסרתי את הקישור כי הבלוג ירד מהרשת), שהסכימה שאפרסם אותו גם כאן.

זהו סיפור לא-שגרתי אבל כזה שעשוי להיות מובן מאד למי שסובלים או סבלו ממיגרנות קשות. חוסר האונים, התחושה שאיש לא מבין אותך, והייאוש ההולך וגובר, משותפים לרבים.

אני מביא את הטקסט המקורי כלשונו, בלי פרשנות.

***

"לפני כארבע שנים הופיעו הכאבים. הראש התפוצץ, וכאב חד התמקד באיזור הרקה והתפשט לעיניים וללסת. לפני כן, סבלתי רק לעתים רחוקות מכאבי ראש, ואחרי אקמול אחד היו נרגעים ונעלמים. המיגרנה הופיעה בלי שום אזהרה מוקדמת ובלי התראה, ובימים הראשונים חשבתי שזאת תופעה חולפת וכמו שזה בא, כך זה יילך. אבל למיגרנה היו כוונות אחרות לגמרי,  והיא היתה בת לוויה שלי בקומי בבוקר, ובלכתי לישון , ובכל יום.

אחרי כחודש עברתי סידרת בדיקות וצילומים, שלא העלו כלום. רופאת המשפחה היתה אובדת עצות. היא הבהירה  לי שכנראה אצטרך לחיות עם כאבי הראש האלה, ופשוט לסבול. 'הרופאים לא יודעים הכל,  ובעצם יודעים מעט מאד על מיגרנה. תשתדלי להיות כמה שיותר בחושך ובינתיים הימנעי משוקולד, אלכוהול, מאכלים חריפים ומתובלים, קפה וקוקה קולה' אמרה. ואני, לא רק שהתנזרתי מהדברים הטעימים שבחיי, אלא שכאבי הראש הטורדניים לא הירפו.

למרות סביבת העבודה הרועשת, המשכתי לעבוד כרגיל, אבל גם לא יכולתי להסתיר את מצבי. איך מסבירים לחבר לעבודה שאת לא נחמדה ולא מחייכת כי את כואבת? מה אומרים לזה שיושב לידך ונוהג לשמוע רדיו תוך כדי עבודה שהרדיו מפריע? ואיך מתרצים את התפרצויות הזעם והבכי שלאחריהן?

מצאתי את עצמי מעירה לאנשים שמדברים אלי בטון שקט, שהם בעצם צועקים. כל רעש קטן היה נשמע כמו מפץ אדיר והכאב היה מתעצם.

התחלתי להתרחק מחברים, לא הבנתי למה אנשים מחייכים כשאני כואבת, לא עמדתי בשאלות ובחקירות על מהות הכאב, וגם לא רציתי לשתף אף אחד במה שעובר עלי. אני שונאת להיות טרחנית, וסובלת שבעתיים כשמרחמים עלי. ורק אני לא הפסקתי לרחם על עצמי ולשאול למה זה קרה לי. לחיות עם מיגרנה כרונית זה להפסיק ללכת לקולנוע או להצגת תיאטרון, להימנע מבילוי בפאבים, להיעדר ממסיבות ומחתונות, ולאבד את הריכוז בקריאת ספר. וזה בעצם להיכנע לכאב ולהרגיש שגלגל החיים נעצר,  והתפנצ'ר באמצע הדרך.

על מנת להירדם נזקקתי  לגלולות שינה, והייתי קמה בבוקר סהרורית, נכנסת למכונית ונוסעת לעבודה. לא אהבתי את עצמי, וגם הרגשתי שאני כבר לא אהודה בעבודה, והכי  כעסתי על אלה שקבעו בצורה נחרצת שהכאב הוא פסיכוסומטי.

בכל אותם החודשים ניסיתי טיפולים אלטרנטיביים, הילינג, רפלקסולוגיה דיקור סיני וגם תרופות סבתא, ושום דבר לא עזר. המיגרנה סירבה להיעלם. אחד הרופאים  הציע לי לעבור טיפול בהיפנוזה, אבל הרעיון שלא אהיה תחת שליטה הפחיד אותי.

במשך שנה וחצי איבדתי את החיוניות,  הטמפרמנט, ההומור והעליצות, והרגשתי כמו צללית מהלכת, חיה מכח האינרציה, בלי הנאות בלי שמחת חיים, עם בחילות והקאות,  ועם משככי כאבים קשים וגלולות שינה והרגעה. התחלתי לשקוע בדיכאון. הכאב היה חלק בלתי נפרד מהווייתי, אבל לא יכולתי להתרגל אליו.

יום אחד, כשהייתי כבר מיואשת לחלוטין, מישהו (אין ספק, המלאך שלי) המליץ לי לפנות לנוירולוג באחד מבתי החולים. ספקנית, ובלי תקוות רבות, הלכתי אליו.

סיפרתי לרופא על הכאבים,  ואני זוכרת היטב את המשפט שאמרתי לו: אם גם אתה לא תוכל לעזור לי לגלות למה המיגרנה ואיך נפטרים ממנה, אעדיף להתאבד ולא להמשיך לחיות עם הכאב.

הרופא הקשיב, הביט בי באמפטיה ושאל אם עברתי טראומה כלשהי לפני פרוץ המיגרנה. השבתי שאני לא יודעת אם זה קשור, אבל איבדתי את הורי בשנה אחת, אחרי מחלה קשה. זאת הסיבה למיגרנה, חווית טראומה קשה,  גם אם את לא מודעת לה, וגם אם השלמת עם המוות, קבע הרופא.

הוא הציע לי טיפול חדשני ונסיוני שאם לא יעלים לגמרי את הכאב, הוא יהיה נסבל. הסכמתי מיד, והתחלתי סידרת טיפולים שבועיים, שנמשכה כ-5 חודשים. כבר אחרי חודשיים המיגרנה התחילה להיעלם ובתום הטיפולים נעלם גם הכאב המעומעם. הנס התרחש, וחיי הוחזרו לי.

בשבועיים האחרונים, שוב חוזרים הסימנים של המיגרנה אבל אני כבר לא מודאגת, כי את האוייב הזה אפשר למגר באותו הנשק שהציל את חיי לפני שנתיים".